Sunday, October 28, 2007

חולה- מכתב ראשון

החלטתי לפתוח את הבלוג הזה כי רציתי להשתחרר, לשתף.
אני מרגישה שאין לי למי לפנות.

אמא שלי כל הזמן בעבודה,
אבא שלי אפילו לא מתייחס אליי.
יש לו חברה חדשה, אני כבר לא חלק מהחיים שלו, לא איכפת לו..
החבר שלי, יששכר, עזב אותי לפני חודשיים וחמישה ימים, אני מרגישה בודדה.
הוא הבטיח להיות איתי כשרע לי וגם הוא עזב אותי כשהייתי הכי צריכה אותו.

כבר חודשיים שאמא משאירה לי את ארוחת הצהריים במקרר, אני לא חושבת פעמיים, בודקת שאחותי לא שמה לב וישר זורקת את האוכל לפח הגדול של השכנים שאמא לא תראה.
קבוע בצהריים אני מרגישה עייפות והולכת לישון.
מתעוררת כשאמא חוזרת מהעבודה, בערב, כרגיל.
היא מכריחה אותי לשבת לאכול איתה ועם אחותי ארוחות ערב מסודרות.
אנחנו מתיישבות,אין לי ברירה אז אני אוכלת, משתדלת לאכול כמה שפחות אבל אמא לא נותנת לי.
בלילה, כששתיהן ישנות כבר, אני כמה בשקט לשירותים ומתחילה להקיא בכוח, דוחפת אצבעות לפה- אני כבר מנוסה.

אמא אומרת שרזיתי נורא, אני לא מבינה מאיפה היא הביאה את זה. אני מסתכלת במראה ורואה ילדה שמנה ומכוערת (אפילו העור שלי מתחיל להצהיב), היא סתם אומרת את זה כדי שאני ארגיש טוב עם עצמי, היא חושבת שאני לא יודעת את זה!
להפך, אני מרגישה ששמנתי מאז שיששכר עזב אותי, כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה! אני יודעת למה הוא עזב אותי.
אני שמנה!! אני חייבת להרזות, להיראות טוב. אולי ככה הוא יחזור אליי שוב.

אני יודעת שזה לא טוב! אני יודעת שזה צריך להיפסק! אבל אני חייבת להמשיך, יששכר לא יקבל אותי אחרת!

אמא לקחה אותי לשיחה היום, נבהלתי, לא הבנתי מה היא רוצה..
היא אמרה שזה לטובתי ושאני חייבת ללכת לרופא, היא קוראת לזה הפרעת אכילה...

נ.ב. כבר חודשיים וחצי שאני לא מקבלת מחזור, אני מפחדת שאני לא אקבל עוד לעולם.. =\\


___________עריכה_________
בוכה,
לבד,
כמו תמיד.
כבר בדרך להתקשר לחברה
ואז נזכרת שאת בעצם כלום,
ומה היא צריכה אותך?
היא צריכה את הבכי שלך ואת ההפרעה שלך?
זה מה שהיא צריכה על הראש?
לא,
את תתמודדי עם זה לבד,
כי את לבד,
ואין מה לעשות עם זה.
יושבת כאן בוכה,
חותכת,
שמה צמידים.
ושורף לך.
וכואב לך.
ואת רצה להקיא,
ומקיאה.
ואת חלשה,
חלשת אופי.
ושמנה
כ"כ שמנה.
חושבת שעכשיו תקופה טובה יותר.
אבל לא.
רק רעה יותר ויותר.
לא יכולה לסבול את אמא איתך בבית יותר.
רוצה לעבור אליו, לאבא,
ולו פתאום יש כללים
והוא נשמע קשוח
והיא, אמא, מרקדת לך על העצבים בבוקר
ואת לבד,
כל כך לבד,
בוכה שם לבד,
ושמנה,
שמנה מאיי פעם
שמנה כל כך
וכואב לך,
ושורף לך,
את מכוערת
את גרועה
את אפס.

השמנה והנואשת,
נעמה.

Thursday, October 25, 2007

רופא משפחה- תמונת מצב א'

היום אחר הצהריים ניגשה אליי פציינטית בשם נעמה יחד עם אמה.
אמא שלה באה בטענה שהילדה בעלת הפרעת אכילה, עשיתי כמה בדיקות.
תחילה, בדקתי את משקלה ומצאתי שהוא בתת משקל (כ-91% פחות מהמשקל הרצוי לגילה וגובהה).
לאחר מכן, בדקתי את מספר פעימות ליבה ומצאתי שהוא איטי ביחס לממוצע בגילה.
מדדתי את חום גופה ומצאתיו כנמוך מאוד.

שאלתי אותה מספר שאלות בקשר למהלך יומה, כגון: אם עברה אירוע דרמטי במהלך החצי שנה האחרונה, הילדה הנהנה לשלילה אך אימה פרצה והודיע כי החבר של הילדה עזב אותה מלפני חודשיים; שאלה נוספת ששאלתי את הילדה הייתה האם סדירות צרכיה סדיר, הילדה אמרה שכבר חודש וחצי בערך היא בעצירות; שאלתי אותה גם בקשר לסדירות הוסת שלה והיא סיפרה לי שאינה קיבלה כבר במשך כחודשיים וחצי וסת.
תסמינים נוספים שמצאתי במהלך הבדיקות היו: גוון עורה הפך לצהבהב, התייבש ונעשה קשקשי.

איני בטוח במחלתה של הילדה, ולכן החלטתי שהכי טוב יהיה לשלוח אותה אלייך, רופא מומחה,
וכמובן גם אל דיאטנית ופסיכולוג שיחזירו אותה למצב נפשי ופיזי תקין.

בתקווה שתוכל לעזור,
רופא המשפחה, ד"ר ז'רמונסקי.

Saturday, October 20, 2007

מומחה- מכתב ראשון

לאחר בדיקות מקיפות בילדה ובעזרת המכתב של רופא המשפחה, ז'רמונסקי, הנני מצהיר כי נעמה גריין חולה בהפרעה נפשית המאופיינת בחוסר תיאבון ובירידה במשקל- אנורקסיה.
___________________________________________________________________

מאז 1976 מוכרת האנורקסיה כאחת ממחלות הנפש המסוכנות ביותר: היא עלולה להיות קטלנית בחמישית מהמקרים. איבוד המשקל כרוך בהפסקת הווסת (אצל נשים), בפגיעות מוגברת של המערכת החיסונית, בנטייה להתקפי לב ובאוסטיאופורוזיס ("בריחת" סידן).

אחוז אחד בערך מהאוכלוסייה חולים באנורקסיה, ושכיחותה בקרב נשים גבוהה פי עשרים מאשר בקרב גברים. חולת האנורקסיה האופיינית היא נערה בשנות העשרה לחייה, אך נראה שגם ילדים קטנים עלולים ללקות במחלה. משקל הנמוך מ-85% המשקל הנורמלי הכרחי להגדרת אנורקסיה, אך רבים מהאנורקסים מאבדים משקל בשיעור חד הרבה יותר.

עלייתה של תרבות המבליטה את מיניות האישה ואת היותו של גופה השדוף אובייקט לתשוקה מינית גורמת לכך שתפיסה זו מופנמת על ידי נשים ומביאה לערעור ביטחונן העצמי, לחרדות, לדיכאון ולהתנהגות כפייתית בנוגע למזון ולאכילה. מחקרים הראו שתפיסת העצמי כאובייקט מיני קשורה, מלבד הפרעות האכילה שהיא מעוררת, גם לפגיעה ביכולות המנטאליות.

לפי אחת ההשערות האנורקסיה קשורה לבעיות בתפקוד ההיפותלמוס, האחראי על תחושת הרעב. במישור הלא פיזיולוגי הועלתה טענה שלפיה בנות למשפחות לא חמות המדגישות פרפקציוניזם מהוות קבוצת סיכון להפרעה.
ההדגשות באות להבליט את הסימפטומים של הילדה למחלה זאת*.

על החתום,
פרופסור ברוק.

Wednesday, August 22, 2007

חולה- מכתב שני

עבר עליי לילה לא קל בכלל.
נכנסתי לפרנויות שיש מישהו בבית שרואה אותי מקיאה.
פחדתי להירדם,
פחדתי לראות טלוויזיה,
פחדתי להסתכל לאמא בעיניים,
פחדתי מהכל.

כשקמתי בבוקר הרגשתי כל כך שמנה,
אכלתי כמו בהמה בימים האחרונים,
פאקינג חביתה וסלט.
היום זה באמת נפסק.

אז שמתי ג'ינס,
מידה 20
שהיה רופף עליי עד לפני שבוע בערך,
ופתאום הוא צמוד.
החלפתי לג'ינס רופף הרבה הרבה יותר,
רציתי להעלם בתוכו.
העיניים שלי נתמלאו דמעות,
אמרתי שאני לא יכולה לסבול יותר את השומן והגועל.
ישבתי מול המראה ובכיתי,
והיה רק בוקר,
רק התעוררתי.
לקחתי משקפיים גדולות ויצאתי לתחנה עם האמפי.

"ילדה טיפשה בוכה לה מתחת למשקף.."
פשוט הרגשתי רע,
ושאני לא רוצה שאף אחד יראה אותי,
או יבחין בי.

בהסעה היה שלב כלשהו ששאלו אותי למה המשקפיים,
אז אמרתי שהשמש מסנוורת אותי,
אבל לא הייתה שמש
אז פשוט הורדתי את המשקפיים והכרחתי את עצמי להפסיק.
הפסקתי.
ואז נזכרתי כמה השמנתי,
פאקינג חצי קילו!
התחלתי שוב לבכות,מקווה שאף אחד לא ישים לב.
וכן,
שמו לב.
שאלו אותי מה קרה,
ולא כי היה להם אכפת,
סתם כי הם חטטניים ,או מנומסים (יה רייט(
עשיתי כאילו לא שמעתי כי הייתי עם האמפי.
רציתי להתחיל משהו חדש,
שקלתי צום של 37 שעות,
כבר לא היה אכפת לי במה זה כרוך,
העיקר להוריד את הזוועה שכל כך בלטה לעין.
לא היה לי אכפת מהפוביה מהקאות,
רציתי רק להיפטר מהזוהמה.
אבל אז נזכרתי שבכלל לא אכלתי עדיין ,אז אין מה להקיא.
אכזבתי את עצמי, מה חדש?!
המשכתי לבכות תוך כדי עלייה במדרגות בית הספר.
חיפשתי חברה אחת שלי,
רק רציתי חיבוק.
פתאום מצאתי אחרת,או שיותר נכון היא מצאה אותי.
כל כך בכיתי עליה,
התפרקתי לגמרי.
בלי שליטה.
הרגשתי מפגרת,
"ממתי את בוכה ליד אנשים הא?!
ממתי את נותנת לאנשים לנחם אותך?!
את זו שצריכה לעשות את זה!
את לא המסכנה פה!
ברור"?!

זה מה שעבר לי בראש ,אבל הייתי חלשה כל כך נפשית שלא יכולתי לעשות אחרת.

באמצע השיעור כתבתי מכתב לשתי הבנות שהיו חברות שלי ונטשו אותי בזמן שהכי הייתי צריכה אותן,
התפרקתי,
כתבתי הכל,
וזה כל כך לא אני,
אני שומרת הכל בבטן ואי אפשר להוציא ממני כלום אפילו בכוח.
הכל סגור עם מפתח.
והנה,התפרקתי ונתתי לשתיהן.

_______עריכה______

שמנה,
בולסת ,ובולסת..
בהמה,
חיה,
דיי!
והם נהנים,
נהנים לראות אותי משמינה,
נהנים לראות אותי נכנעת.
מסופקים למראה הילדה, הילדה שלהם בולסת,
למראה החברה הרזה שתכף לא תהיה רזה כי היא אוכלת,
למראה הבהמה הזאת שאוכלת גם אחרי שממש כואבת לה הבטן מרוב כל הרעל שנכנס לה לגוף.
______

מדברים איתך קצת על אישפוז אז את נבהלת?!
ממה ילדה שמנה?!
ממה?..
יש מלא דברים לעשות כדי להראות להם שעלית,
אבל להיכנע?
את נכנעת?!
ממתי?!
שמנה..
דיי כבר להיכנע,
פשוט דיי.


מחר אני הולכת למרפאה להפרעות אכילה אחרי בצפר,
איך אני אשרוד את זה?
איך?
והמעקב 3 פעמים בשבוע?..
איך?


אבל לאכול?
לא יקירה,
no more food for you darling.
שמנה.

___________עריכה__________

אני אכלתי ואוכלת המון כל השבוע הזה.
מגיע ל170 קל' ביום!
אני פשוט רוצה כ"כ להראות להם שאני כבר בריאה,ושיניחו לי לנפשי.
___
היום עשו לי שיחה בכיתה,
הבנים של הכיתה.
בערך כל הבנים בכיתה ,הם פשוט התחילו במשפט-"אולי תעלי איזה קילו או שניים?"
ואז זה המשיך לזה שאני נעלמת,
ולזה שאני רזה מדיי,
ולזה שזה כבר לא יפה ונראיתי הרבה יותר טוב פעם.
והם אמרו לי שהם יתחילו להאכיל אותי ולא יתנו לי לרדת עוד.
השיחה עוד הייתה ארוכה ועוד כל מיני בנים התחילו להתאסף סביבי ולחלוק עמי את מחשבותיהם עליי.
היו קטעים שהייתי ממש נבוכה,
אבל הם הכניסו קטעים מצחיקים אז זה גרם לי להרגיש טוב יותר.
הם רוצים שאני אעלה ל50 קילו מינימום,
הם כ"כ הצחיקו אותי.
הם באמת עשו לי טוב,
וגם קצת רע.
גרם לי לחשוב יותר על אולי "להבריא"
עד שזה נהיה ממש 50:50 ,שזה דיי הפחיד אותי שככה אפשר להשפיע עליי.
מפחיד אותי גם שאני אוכלת ולפעמים זה לא מזיז לי באותו הרגע.
זה מעצבן כי יכולתי בלי כל זה,
וגם כמובן שאני משמינה מזה.
כל הכיתה שלי כבר דיי יודעת "עליי".
אני לא אוהבת את זה אבל זה היה ממש בלתי נמנע=\.

נעמה.

Sunday, August 19, 2007

רופא משפחה- תמונת מצב ב'

נעמה ואמה הגיעו אליי לבדיקת מעקב, בבדיקה זאת מצאתי כי חום גופה של הילדה עלה, צבע עורה של הילדה השתפר, פעימות ליבה גברו אך עדיין זקוק שיפור.
עקב האכילה הסדירה של הילדה אנו רואים שיפור במצבה הפיזי, פחות חולשה.
הפסיכולוגית אישרה כי מצבה השתפר מתחילת הטיפול, יחד עם זאת מצבה הדיכאוני איתו התחילה את הטיפול השתפר, בכך ששיתפנו את יועצת בית הספר, מורות נעמה וילדי כיתתה.
הדיאטה המתאימה שהדיאטנית המליצה לנעמה גרמה להחזיר את משקל גופה למצב בינוני עד נורמלי.
בעקבות ביקורה של נעמה, אחותה והוריה אצל הפסיכולוגית ניתן לראות כי יש שיפור במצב המשפחתי.
בברכה,
ד"ר ז'רמונסקי.

Tuesday, August 14, 2007

מומחה- מכתב שני

שמחתי לשמוע שמצבה של נעמה השתפר פיזית ונפשית.
נעמה צריכה להמשיך לבוא בעקביות לבדיקות הדם פעם בשבוע ובדיקות רגילות פעם בשבועיים.
הנני מאשר שמצבה המשפחתי עוזר לה להתגבר יותר טוב על ההפרעה.
________________________________________________________________


חלק מהחולים סבורים שהם עדיין שמנים מדי. חישובים
אובססיביים של כמות הקלוריות שצרך החולה הופכים למרכז חייו. פעילות בכושר גופני, שנחשבת לרצויה כשלעצמה, עלולה אף היא להפוך לאובססיה.

השכיחות של האנורקסיה גדלה מאוד בעולם המערבי במהלך המאה ה-20. יש המניחים כי עלייה זאת קשורה למושגי היופי המודרניים שהקצינו במהלך המאה ה-20 ומבליטים ומאדירים את הרזון כאידאל.

מרבית האנורקסים שואפים לשלמות. הם מציבים לעצמם סטנדרטים גבוהים והם מרגישים שהם
תמיד חייבים להוכיח את יכולתם.

הם בדרך כלל שמים את צרכי האחרים לפני אלה של עצמם. הם גם עשויים להרגיש שהשליטה היחידה שיש להם על חייהם היא תחום האוכל והמשקל.
המספר שהם רואים מידי בוקר על המשקל הוא זה שיגדיר עבורם האם הם הצליחו או נכשלו
במטרתם לרזות.

הם מרגישים בעלי כוח ובשליטה רק כשאר הם מצליחים לגרום לעצמם לאיבוד משקל.
לעיתים קרובות ההתמקדות בקלוריות ובמשקל היא דרכם של האנורקטיים לקראת חולשות ורגשות. קל להם יותר לעשות דיאטה מאשר להתעסק ישירות בבעיותיהם.
ההדגשות באות להבליט את הסימפטומים של הילדה למחלה זאת*.

על החתום,

פרופסור ברוק.

Saturday, June 16, 2007

חולה- מכתב שלישי

ופתאום אני חושבת לי,
אולי נפסיק עם זה?
זה אף פעם לא יגמר.
והאם זה באמת שווה?
האם זה באמת נחוץ?
אולי דיי?
מתגעגעת לטעם העצמאות.
לטעם האוכל,
לטעם הרצון לאכול.

רוצה שיפסיקו הייסורים הבלתי פוסקים הללו.
רוצה שיניחו לי לישון בשקט.
רוצה לאכול כמו כולם ולא לדאוג מה יגידו.
רוצה שלא יסתכלו לי על הצלחת .
רוצה להיות רזה ובכל זאת לאכול.

קיבלתי!!
אני קיבלתי!!
ק-י-ב-ל-ת-י!!!

אני מאושרת!
וזה ממש לא מעט,
זה פשוט בכמויות,
ואו!
נרגעתי.

העור שלי חזר לגוון שלו,
פתאום אני מרגישה יותר אנרגיה,
התגעגעתי.

אני שוקלת עכשיו נורמלי בערך,
הגעתי למשקל שפעם נתקעתי עליו דיי הרבה זמן,
והוא יחסית בסדר.
ובאמת שאני מעריכה יותר.
43.

המורה שלי לחנ"ג כבר שמה לב והיא אמרה לי שהיא תפקח עליי מעכשיו.
ואמא מאיימת עם אישפוז,ממש חזק=\
נעבור את זה.

מחר יש לי שוב דיאטנית,לעזעאזל.
אני יודעת שזה נגמר!
אני בריאה,
עדיין לא לגמרי אבל אני בדרך הנכונה!
מתחילה להיות יותר אופטימית

כל התקופה הרעה הזאת..
הדיכאון,
החרדה מהמשקל,
הפחד שמישהו יראה,
לראות את עצמי במראה,
השומן,
הבדידות,
הטפות המוסר,
המחזור,
העצירות,
החום גוף הנמוך,
החולשה,
גוון העור הצהבהב, התייבש, קשקשי,
שיעורי הספורט שלא הצלחתי לשרוד,
והכי חשוב, ההקאות!

והייתי..
השמנה
הדוחה
המגעילה
העלובה
המכוערת
הצפויה
המזוייפת
המחייכת
המטומטמת
האדישה
השטחית
הדיכאונית
העצובה
האופנתית
המופרעת
הפסיכית
המטורפת
האמנית
הצהובה
השונאת
האוהבת
המרחמת
המתעללת
האגואיסטית
האובדנית
ההזויה
הלא-מושלמת
הרכלנית
המדכאת
המדאיגה
הלא- איכפתית
האיכפתית
המשקיענית
הלא-משקיענית
החיוורת
החולה
הבריאה
הבררנית
הפרפקציוניסטית
הבודדה.
אני רואה את זה מתחיל לעבור..

האופטימית, נעמה.