חולה- מכתב שני

עבר עליי לילה לא קל בכלל.
נכנסתי לפרנויות שיש מישהו בבית שרואה אותי מקיאה.
פחדתי להירדם,
פחדתי לראות טלוויזיה,
פחדתי להסתכל לאמא בעיניים,
פחדתי מהכל.

כשקמתי בבוקר הרגשתי כל כך שמנה,
אכלתי כמו בהמה בימים האחרונים,
פאקינג חביתה וסלט.
היום זה באמת נפסק.

אז שמתי ג'ינס,
מידה 20
שהיה רופף עליי עד לפני שבוע בערך,
ופתאום הוא צמוד.
החלפתי לג'ינס רופף הרבה הרבה יותר,
רציתי להעלם בתוכו.
העיניים שלי נתמלאו דמעות,
אמרתי שאני לא יכולה לסבול יותר את השומן והגועל.
ישבתי מול המראה ובכיתי,
והיה רק בוקר,
רק התעוררתי.
לקחתי משקפיים גדולות ויצאתי לתחנה עם האמפי.

"ילדה טיפשה בוכה לה מתחת למשקף.."
פשוט הרגשתי רע,
ושאני לא רוצה שאף אחד יראה אותי,
או יבחין בי.

בהסעה היה שלב כלשהו ששאלו אותי למה המשקפיים,
אז אמרתי שהשמש מסנוורת אותי,
אבל לא הייתה שמש
אז פשוט הורדתי את המשקפיים והכרחתי את עצמי להפסיק.
הפסקתי.
ואז נזכרתי כמה השמנתי,
פאקינג חצי קילו!
התחלתי שוב לבכות,מקווה שאף אחד לא ישים לב.
וכן,
שמו לב.
שאלו אותי מה קרה,
ולא כי היה להם אכפת,
סתם כי הם חטטניים ,או מנומסים (יה רייט(
עשיתי כאילו לא שמעתי כי הייתי עם האמפי.
רציתי להתחיל משהו חדש,
שקלתי צום של 37 שעות,
כבר לא היה אכפת לי במה זה כרוך,
העיקר להוריד את הזוועה שכל כך בלטה לעין.
לא היה לי אכפת מהפוביה מהקאות,
רציתי רק להיפטר מהזוהמה.
אבל אז נזכרתי שבכלל לא אכלתי עדיין ,אז אין מה להקיא.
אכזבתי את עצמי, מה חדש?!
המשכתי לבכות תוך כדי עלייה במדרגות בית הספר.
חיפשתי חברה אחת שלי,
רק רציתי חיבוק.
פתאום מצאתי אחרת,או שיותר נכון היא מצאה אותי.
כל כך בכיתי עליה,
התפרקתי לגמרי.
בלי שליטה.
הרגשתי מפגרת,
"ממתי את בוכה ליד אנשים הא?!
ממתי את נותנת לאנשים לנחם אותך?!
את זו שצריכה לעשות את זה!
את לא המסכנה פה!
ברור"?!

זה מה שעבר לי בראש ,אבל הייתי חלשה כל כך נפשית שלא יכולתי לעשות אחרת.

באמצע השיעור כתבתי מכתב לשתי הבנות שהיו חברות שלי ונטשו אותי בזמן שהכי הייתי צריכה אותן,
התפרקתי,
כתבתי הכל,
וזה כל כך לא אני,
אני שומרת הכל בבטן ואי אפשר להוציא ממני כלום אפילו בכוח.
הכל סגור עם מפתח.
והנה,התפרקתי ונתתי לשתיהן.

_______עריכה______

שמנה,
בולסת ,ובולסת..
בהמה,
חיה,
דיי!
והם נהנים,
נהנים לראות אותי משמינה,
נהנים לראות אותי נכנעת.
מסופקים למראה הילדה, הילדה שלהם בולסת,
למראה החברה הרזה שתכף לא תהיה רזה כי היא אוכלת,
למראה הבהמה הזאת שאוכלת גם אחרי שממש כואבת לה הבטן מרוב כל הרעל שנכנס לה לגוף.
______

מדברים איתך קצת על אישפוז אז את נבהלת?!
ממה ילדה שמנה?!
ממה?..
יש מלא דברים לעשות כדי להראות להם שעלית,
אבל להיכנע?
את נכנעת?!
ממתי?!
שמנה..
דיי כבר להיכנע,
פשוט דיי.


מחר אני הולכת למרפאה להפרעות אכילה אחרי בצפר,
איך אני אשרוד את זה?
איך?
והמעקב 3 פעמים בשבוע?..
איך?


אבל לאכול?
לא יקירה,
no more food for you darling.
שמנה.

___________עריכה__________

אני אכלתי ואוכלת המון כל השבוע הזה.
מגיע ל170 קל' ביום!
אני פשוט רוצה כ"כ להראות להם שאני כבר בריאה,ושיניחו לי לנפשי.
___
היום עשו לי שיחה בכיתה,
הבנים של הכיתה.
בערך כל הבנים בכיתה ,הם פשוט התחילו במשפט-"אולי תעלי איזה קילו או שניים?"
ואז זה המשיך לזה שאני נעלמת,
ולזה שאני רזה מדיי,
ולזה שזה כבר לא יפה ונראיתי הרבה יותר טוב פעם.
והם אמרו לי שהם יתחילו להאכיל אותי ולא יתנו לי לרדת עוד.
השיחה עוד הייתה ארוכה ועוד כל מיני בנים התחילו להתאסף סביבי ולחלוק עמי את מחשבותיהם עליי.
היו קטעים שהייתי ממש נבוכה,
אבל הם הכניסו קטעים מצחיקים אז זה גרם לי להרגיש טוב יותר.
הם רוצים שאני אעלה ל50 קילו מינימום,
הם כ"כ הצחיקו אותי.
הם באמת עשו לי טוב,
וגם קצת רע.
גרם לי לחשוב יותר על אולי "להבריא"
עד שזה נהיה ממש 50:50 ,שזה דיי הפחיד אותי שככה אפשר להשפיע עליי.
מפחיד אותי גם שאני אוכלת ולפעמים זה לא מזיז לי באותו הרגע.
זה מעצבן כי יכולתי בלי כל זה,
וגם כמובן שאני משמינה מזה.
כל הכיתה שלי כבר דיי יודעת "עליי".
אני לא אוהבת את זה אבל זה היה ממש בלתי נמנע=\.

נעמה.

רופא משפחה- תמונת מצב ב'

נעמה ואמה הגיעו אליי לבדיקת מעקב, בבדיקה זאת מצאתי כי חום גופה של הילדה עלה, צבע עורה של הילדה השתפר, פעימות ליבה גברו אך עדיין זקוק שיפור.
עקב האכילה הסדירה של הילדה אנו רואים שיפור במצבה הפיזי, פחות חולשה.
הפסיכולוגית אישרה כי מצבה השתפר מתחילת הטיפול, יחד עם זאת מצבה הדיכאוני איתו התחילה את הטיפול השתפר, בכך ששיתפנו את יועצת בית הספר, מורות נעמה וילדי כיתתה.
הדיאטה המתאימה שהדיאטנית המליצה לנעמה גרמה להחזיר את משקל גופה למצב בינוני עד נורמלי.
בעקבות ביקורה של נעמה, אחותה והוריה אצל הפסיכולוגית ניתן לראות כי יש שיפור במצב המשפחתי.
בברכה,
ד"ר ז'רמונסקי.

מומחה- מכתב שני

שמחתי לשמוע שמצבה של נעמה השתפר פיזית ונפשית.
נעמה צריכה להמשיך לבוא בעקביות לבדיקות הדם פעם בשבוע ובדיקות רגילות פעם בשבועיים.
הנני מאשר שמצבה המשפחתי עוזר לה להתגבר יותר טוב על ההפרעה.
________________________________________________________________

חלק מהחולים סבורים שהם עדיין שמנים מדי. חישובים אובססיביים של כמות הקלוריות שצרך החולה הופכים למרכז חייו. פעילות בכושר גופני, שנחשבת לרצויה כשלעצמה, עלולה אף היא להפוך לאובססיה.

השכיחות של האנורקסיה גדלה מאוד בעולם המערבי במהלך המאה ה-20. יש המניחים כי עלייה זאת קשורה למושגי היופי המודרניים שהקצינו במהלך המאה ה-20 ומבליטים ומאדירים את הרזון כאידאל.

מרבית האנורקסים שואפים לשלמות. הם מציבים לעצמם סטנדרטים גבוהים והם מרגישים שהם תמיד חייבים להוכיח את יכולתם.

הם בדרך כלל שמים את צרכי האחרים לפני אלה של עצמם. הם גם עשויים להרגיש שהשליטה היחידה שיש להם על חייהם היא תחום האוכל והמשקל.
המספר שהם רואים מידי בוקר על המשקל הוא זה שיגדיר עבורם האם הם הצליחו או נכשלו במטרתם לרזות.

הם מרגישים בעלי כוח ובשליטה רק כשאר הם מצליחים לגרום לעצמם לאיבוד משקל.
לעיתים קרובות ההתמקדות בקלוריות ובמשקל היא דרכם של האנורקטיים לקראת חולשות ורגשות. קל להם יותר לעשות דיאטה מאשר להתעסק ישירות בבעיותיהם.

ההדגשות באות להבליט את הסימפטומים של הילדה למחלה זאת*.

על החתום,
פרופסור ברוק.